כחלק מתקציב הממשלה שעבר לאחרונה, נחקק חוק לדחייה הדרגתית של "גיל הפרישה" של נשים ל-65 שנים. משום שקיימת הסכמה על כך שלנשים רבות אין סכום מספיק בחיסכון הפנסיוני שלהן, הממשלה מציגה את החוק כפעולה להקטנת אי-השוויון הכלכלי בין נשים לגברים. זאת, בעוד שיישומו עלול להעמיק את הפערים הכלכליים-מגדריים הקיימים.
בכתבה זו אעסוק בשינוי מועד קבלת הקיצבה ואתייחס לסיבות שהחסכון הפנסיוני של מרבית הנשים איננו מספיק לתשלום קיצבאות בסכום שמאפשר קיום. לפני שנעסוק במורכבות החברתית-כלכלית, נסביר את המונח "גיל פרישה": זהו הגיל אשר בו לפי חוק, זכאים אזרחי ואזרחיות ישראל לקבל קיצבת אזרח ותיק מהביטוח הלאומי ולהתחיל לקבל קיצבאות חודשיות מהחיסכון הפנסיוני שלהם. כיום גיל הפרישה הוא 67 לגברים ו- 62 לנשים.
לצורך הדיון נביט על טעות רווחת בהבנת הביטוי "לצאת לפנסיה". הטעות היא בהנחה שעד ל"גיל הפרישה" מעסיקים חייבים להעסיק ואסור להם לפטר, וכן שבגיל הפרישה תשולם לעובד/ת גמלה לכל החיים. למעשה, מעסיקים אינם מחויבים להעסיק עובדים ועובדות ויכולים לפטרם (או לסרב לקבלם לעבודה) ממגוון סיבות, בכל גיל. זו מציאות שבה לרבים אין פרנסה מעבודה וגם לא קיצבה מהביטוח הלאומי ו/או מהחיסכון הפנסיוני, אשר ישולמו כאמור לעיל רק מ"גיל הפרישה" כפי שנקבע בחוק.
התפיסה כי התעסוקה מובטחת עד גיל הפרישה התקבעה מתוך הפרקטיקה של "קביעות" ושל "פנסיה תקציבית" ממנה משלמים המעסיקים קיצבה חודשית לגמלאים (ולא מתוך החסכונות שנצברו במהלך שנות העבודה ואשר משקפים את השכר ששולם בשנים אלה). בפועל רבים מהמועסקים אינם זכאים לקביעות או לפנסיה תקציבית והן מועסקים בהתאם לשיקולי המעסיקים.
אם כן, מדוע החיבור בין קביעת גיל הפרישה לנשים ובין הטיעונים על שיפור מצבן של נשים באמצעות הגדלת החיסכון הפנסיוני איננו מהווה סיבה ראויה לדחיית גיל הפרישה לנשים?
הסיבה נעוצה במציאות שבה נשים בדרך כלל מתפקדות כהורה עיקרי בשנים של הקמת משפחה. עניין זה משליך על הצבירה בחיסכון הפנסיוני שנגזר מהשכר שלהן. המציאות שפוגשות נשים בשוק העבודה (פערי שכר מגדריים באותו מקצוע, ריבוי נשים במקצועות עם שכר נמוך ומיעוט נשים בעמדות ניהול והשפעה) בשילוב עם התפקיד המשפחתי (יציאה לחופשות לידה ומחויבות לגידול ילדים) – יכולים להסביר מדוע דחיית גיל הפרישה של נשים הוא נושא שאין להקל בו ראש.
תוצאת החוק החדש תהיה, שבהעדר בטחון תעסוקתי, העלאת גיל הפרישה משמעותה קודם כל דחיית מועד תשלום קיצבאות אזרח ותיק מהביטוח הלאומי ומקרן הפנסיה. בהעדר פרנסה מעבודה, נשים עלולות לחוות שנים רבות ללא מקור פרנסה. לכן זו גזירת עוני.
עוד נדגיש, שאפילו נשים שיש להן קביעות/פנסיה תקציבית, מועסקות לרוב בתפקידים שנדרשת בהם פעילות פיזית (הוראה, סיעוד, נקיון). לנשים אלה יש בטחון תעסוקתי והמעסיקים חייבים להמשיך ולהעסיקן עד לגיל הפרישה החדש, אך אם הן ידרשו לעבוד שנים נוספות, יש לתת מענה לקושי לבצע את הפעילויות הפיזיות הנדרשות.
לסיכום, ברמה האישית והלאומית חשוב ונכון, שכל אישה (וכל אדם) תעבוד הרבה שנים, ותחסוך כמה שיותר כסף, וכתוצאה מכך תקבל קצבאות בסכומים שהולמים את צרכיהן במשך תקופה קצרה יותר. עם זאת, הדיון המתבסס על המונח גיל פרישה, מניח תעסוקה עד גיל פרישה, כאשר בפועל, הנחה זו כפי שהוסבר לעיל איננה מתקיימת. למעשה, תחזית העלייה בהוצאות של הביטוח הלאומי ושל קרנות הפנסיה, בשל התארכות תוחלת החיים והתייקרותם, היא היא הבסיס להחלטת הממשלה (ולא שיפור מצבן של הנשים או צמצום אי השוויון בין נשים לגברים).
ברור שיש למצוא מקור תקציבי לקצבאות אשר צפויות להיות משולמות במשך שנים רבות כשתוחלת החיים עולה. הפתרון שבהעלאת "גיל הפרישה" בלתי מספק ואף איננו הוגן. כל עוד נשים סובלות מאי שוויון מובנה ומשמעותי בשוק העבודה, על הממשלה לפעול לביטול פערי השכר וההטיה המגדרית בשוק העבודה ולאפשר הכנסה למי שאיננה יכולה להמשיך לעבוד בתפקידים שאינם מותאמים לשינויים פיזיולוגיים.
כמי ששואפת לשוויון הזדמנויות בין נשים לגברים (גם) בשוק העבודה, בהחלט אשמח לשיפור מצבן של נשים בהיבט של שכר ועמדות השפעה. העלאת גיל הפרישה לנשים הוא אחד הצעדים האחרונים שיש לנקוט, ולא הראשון שבינהם.
